מה המכנה המשותף בין פרעה תחותמס השלישי, יונתן החשמונאי ויגאל ידין?
את התשובה תמצאו למטה… בינתיים, קצת היסטוריה
לוד היא אחת הערים העתיקות והחשובות ביותר בארץ ישראל. מיקומה של העיר בצומת דרכים מרכזית, והאדמה הפורייה שבסביבתה – עודדו התיישבות ענפה באזור מאז ימי קדם.
את העדות הראשונה על קיומה של לוד אנו מוצאים בפפירוס מצרי מסביבות שנת 1500 לפני הספירה, המספר על כיבושה. שם היא נקראת 'רתן' – ההגייה המצרית של המילה הכנענית 'לדן'. לפי מסורת חז"ל, לוד נחשבת בין הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ועל כן חוגגים עד היום בלוד את חג הפורים בי"ד וגם בט"ו באדר, מספק.
העדות הכתובה השנייה על לוד נמצאת בתנ"ך – בספרי עזרא, נחמיה ודברי הימים – שם נמנית לוד על הערים שיושבו מחדש על ידי שבי ציון. בתקופה ההלניסטית הפכה העיר ליוונית, עד שנכבשה בידי החשמונאים. לאחריהם באו הרומאים, שהכבידו את עולם על לוד במיוחד ואף מכרו את כל תושביה לעבדים, לאחר שתושבי יהודה לא עמדו בתשלום קנס כספי עצום שהוטל עליהם.
תור הזהב של העיר החל בסוף ימי הבית השני. עם חורבן ירושלים הפכה לוד לעיר החשובה ביותר ביהודה (לצד יבנה). גדולי התנאים – וביניהם רבי עקיבא, רבי טרפון ורבי אליעזר בן הורקנוס – חיו ופעלו בה. כתבי חז"ל גדושים בסיפורים ובידע על תושבי לוד, סוחריה וילדיה. במשך מאות השנים הבאות גדלה לוד ושגשגה עוד ועוד.
תקופת פריחה זו באה לידי ביטוי מרהיב ב'פסיפס לוד' – 180 מ"ר של שטיחי אבן צבעוניים מהתקופה הרומית, ובהם תיאור מפורט של יונקים, ציפורים, דגים, צמחים וכלי שיט מאותה התקופה. הפסיפס נחשב לאחד הגדולים, השמורים והיפים בישראל, והוא ממחיש היטב את הקדמה הטכנולוגית של תושבי לוד הקדומה.
שמשה של לוד החלה לשקוע עם התמעטות היישוב היהודי בארץ. זרים התיישבו בעיר ואף אימצו להם את דמותו של אחד מבניה, גיאורגיוס "הקדוש", כאחת הדמויות הבולטות בנצרות. לוד הפכה לנוצרית, נכבשה בידי המוסלמים, בידי הצלבנים ואז שוב בידי המוסלמים – כמו רוב חלקי ארץ ישראל.
עם תחילת שיבת ציון המחודשת ניסו גרעיני התיישבות יהודיים מהארץ ומהגולה להיאחז בה, אולם נכשלו בשל עוינות תושביה המוסלמים. הראשון שניסה לחדש את היישוב היהודי בלוד היה הנדבן קלונימוס זאב ויסוצקי, מייסד חברת התה המפורסמת. אולם הגרעין הקטן לא שרד. שלוש פעמים חזרו היהודים ללוד, ושלוש פעמים נמלטו ממנה – האחרונה שבהן בפרעות תרפ"א.
בינתיים, המנדט הבריטי הביא לפריחתה של לוד. הבריטים מיקמו בעיר את המרכז התחבורתי הגדול במזרח התיכון, שכלל את צומת הרכבות הארצית ואת נמל התעופה – מוסדות שאז כהיום הציעו תעסוקה לרבים מתושבי העיר. העיר גדלה וגם רעידת האדמה של שנת 1927, שהרסה את מרכזה, לא בלמה את התפתחותה.
לוד חזרה לידי עם ישראל במלחמת העצמאות במהלך 'מבצע דני'. ביום ד' בתמוז תש"ח (11 ביולי 1948) שוחררה העיר בידי כוחות צה"ל במבצע בזק משולב של גדוד הקומנדו של משה דיין יחד עם חטיבת יפתח. כוחות צה"ל הציעו לתושבים הערבים להישאר בעיר כאזרחי ישראל, אולם ניסיון מרד והתקפות על חיילי צה"ל המיטו על מרבית התושבים את גירושם.
את מקומם של הערבים תפסו המוני עולים מארבע קצוות תבל, שנהרו ללוד במהלך שנות החמישים. העיר הפכה לעיר יהודית ברובה, הוקמו בה שכונות חדשות ובהן רבבות תושבים, נוסדו עשרות מוסדות חינוך ונבנו בתי כנסת המספרים את סיפורי העדות המיוחדים של המתפללים.
לקראת סוף המאה העשרים התדרדר מצבה של העיר. ניהול מוניציפלי כושל, חדירה מסיבית של אוכלוסייה ערבית בעייתית לחלק מהשכונות ועזיבת תושבים לטובת הערים החדשות הסמוכות – הביאו למציאות קשה ברחבי העיר ולהתגברות הפשע והעזובה.
אולם, בעשור האחרון מנשבות מחדש שוב רוחות של תקוה בלוד: הקמת שכונות חדשות, כניסתו של הגרעין התורני, פעילות ונחישות של תושבים שאכפת להם במגוון תחומים, ועלייתה של הנהגה עירונית מתפקדת, כל אלו מביאים לעלייתה מחדש של לוד על המפה ולשובה למקומה הטבעי כאחת הערים הבולטות, החשובות והיפות במדינת ישראל.
ועתה לשאלה שבה פתחנו: פרעה תחותמס השלישי, יונתן החשמונאי ויגאל ידין -שלושתם היו מצביאים שראו בלוד יעד אסטרטגי חשוב, וכבשו אותה במבצע צבאי. כל אחד מהם הניח אבנים משלו בפסיפס התרבותי וההיסטורי המגוון של לוד, שבימים אלו ממש אנו מוסיפים בו במו ידינו חלק חדש ומרהיב.
צרו קשר
המשיכו להתעדכן
