Skip to main content

'תחת פלפול יגיע לקח טוב' (פיוט לפורים)

משלוח מנות איש לרעהו

מאז ומתמיד, תפס משלוח המנות מקום מרכזי בסדר יומו של חג הפורים. משלוח מנות 'איש לרעהו', היווה מראה לטיב יחסי האנוש בקהילה היהודית. משלוח המנות בין חכמים, סימל את טיב היחסים ביניהם, ואת דעותיהם בשאלות יסוד הקשורות לתורה.

על משלוחי המנות ששלחו האמוראים זה לזה מספרת הגמרא בפרק הראשון במסכת מגילה[1]:

רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא (ירך של עגל משולש) וגרבא דחמרא (נאד יין),

שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים.

הדר שלח ליה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין.

שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו.

 

רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא (שק תמרים) ומלי כסא קמחא דאבשונא (קמח מתוק של שעורה קלויה),

אמר ליה אביי: השתא אמר מרי אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית (עכשיו יאמר מרי, כשאיכר הופך אפילו למלך, הסל נשאר על ראשו).

הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא (סל זנגויל וכוס פלפל ארוך חריף),

אמר אביי: השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא (עכשיו יאמר רבה, אני שלחתי לו דברים מתוקים והוא שולח לי חריפים).

אמר אביי כי נפקי מבי מר (רבה) הוה שבענא (שבע) כי מטאי להתם (לבית מרי) קריבו לי שיתין צעי (שישים קערות) דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי' ובישולא בתרייתא (המנה האחרונה) הוו קרו ליה צלי קדר ובעאי למיכס צעא אבתרה (ורציתי לאכול גם את הקערה).

אמר אביי: היינו דאמרי אינשי כפין עניא (רעב העני) ולא ידע, אי נמי רווחא לבסימא שכיח (למתוק נשאר מקום).

ראשונים ואחרונים שעסקו בסוגיה זו, נחלקו בשאלות ההלכתיות הנובעות ממנה -

  • האם ניתן לצאת ידי חובת משלוח מנות ומתנות לאביונים בנתינה אחת?
  • האם ערכו של משלוח המנות נמדד לפי כבודו של הנותן (כדעת החיי אדם) או של המקבל?

אולם מעבר לשאלות ההלכתיות העולות ממנה, הסוגיה עשירה בפרטים הדורשים הסבר.

  • מה עומד מאחורי חילופי המנות התמוהים בין רבה לבין מרי בר מר?
  • מה פשר הערותיו[2] של אביי?
  • מה כוונת אביי בביטויים שאמר על עצמו?

בשני המעשים המובאים בסוגיה, ניכר שמשלוחי המנות נושאים משמעות שמעבר למשלוח עצמו. ר' אושעיא ואביי, במעשים המסופרים עליהם, פרשו את משמעותם של משלוחי המנות אותם קיבלו או העבירו.

בהמשך הדברים נראה, שהעמקה בסוגיית משלוח מנות ובפרטיה, מגלה אוצרות טמונים על סודו של חג הפורים ועל מהות תורה שבעל פה. 

אסתר ברוח הקדש נאמרה

רמז למשמעות סוגייתנו מצוי בסוגיה הקודמת לה (ז' ע"א), התרה אחרי מקור קדושתה של המגילה:

תניא-

רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר  "ויאמר המן בלבו"  (אסתר ו').

רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" (אסתר ב').

רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר "ויודע הדבר למרדכי" (אסתר ב').

רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר  "ובבזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט').

אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר "קימו וקבלו" - קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל, דלית ליה פירכא

דרבי אליעזר -  סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה והאי כי קא מפיש טובא ואמר אדעתיה דנפשיה קאמר

דרבי עקיבא -  דלמא כרבי אלעזר, דאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו (כאמו)

והא דרבי מאיר - דלמא כרבי חייא בר אבא, דאמר: בגתן ותרש שני טרשיים היו (ורק מרדכי הבין את שפתם)

והא דרבי יוסי בן דורמסקית  - דלמא פריסתקי שדור (שלחו הודעות)

דשמואל - ודאי לית ליה פירכא!

אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי  - טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי (ממלא סל דלעות)...

הגמרא עוסקת בבריתא המביאה את עמדותיהם של ארבעה תנאים המוכיחים מתוך המגילה, שנכתבה ברוח הקודש. דרך ההוכחה מבוססת על מציאת פסוקים הכוללים פרטי מידע שלא היה יכול כותב המגילה לדעת ללא רוח הקודש.

על דברי התנאים הוסיפה הגמרא את דברי האמורא שמואל. הפותחים באמירה שאילו היה בימי התנאים, היתה הוכחתו שלו טובה משל כולם. בהמשך הסוגיא הראה רבא שדברי כל התנאים ניתנים להפרכה, וקבע שרק דברי שמואל אינם ניתנים להפרכה. הגמרא הוסיפה תגובה מפתיעה של תלמידו של רבא, רבינא, ש'חילק ציונים' וסיכם את הדיון במשל: עדיף פלפל אחד חריף מסלסלה של דלועים. כלומר: דברי שמואל החריפים עדיפים מכל דברי התנאים חסרי החריפות.

על דברי שמואל יש לתמוה: כיצד היה שמואל בטוח כל כך בצדקתו?

בניגוד לשאר התנאים, שהוכיחו את קדושת המגילה מעובדות שנכתבו בה, הוכחת שמואל מבוססת על מדרש שהוציא פסוק מידי פשוטו. פשט הפסוק 'קיימו וקיבלו' עוסק בקבלת ישראל את חג הפורים, ואילו שמואל הוכיח ממדרשו: קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. מניין לו לשמואל שבשמים קיבלו? נמצא שדווקא דברי התנאים נראים כמוכחים היטב, ואילו דרשת שמואל נראית לא מוכחת.

גם על דברי רבינא יש לתהות, מה הוסיף על מה שנאמר לפניו? מדוע צריכה היתה הסוגיה להביא את הבעת קורת הרוח שלו מדברי שמואל?

פלפלת בחכמה

ראינו עד כאן ששני חלקי הסוגיה דורשים הסבר. בחלקה הראשון, יש להסביר את ההגיון שבדברי שמואל, ובחלקה השני, את משמעותם של הסיפורים על משלוחי המנות.

רמז אפשרי למשמעותן של הסוגיות אפשר למצוא בחוט המקשר ביניהן: הפלפל. האם לפרט שנראה זניח בסוגיה, יכולה להיות משמעות?

כשעצם מסויים מופיע בשתי סוגיות סמוכות, הדבר מעורר את האפשרות שהופעתו בשתיהן מכוונת. אפשר אם כן, שלא במקרה נזדמנו להם שני פלפלים, של שמואל ושל מרי, בשתי סוגיות עוקבות. בדרך הלימוד בבית המדרש, מן הראוי היה לעסוק כאן במשמעות הכוללת של הפלפל בדברי חז"ל. במסגרת זו, נסתפק בכך שנצביע על קשר בין הפלפל, לבין מלה דומה לו, שמן הסתם נגזרה משמו: הפלפול. אם נכונה הנחתנו, הקשר בין הפלפל לפלפול, יזרע אור חדש על הסוגיות.

והנה, אנו מוצאים כי הדמויות הפועלות בסוגיה הן מן החריפות והמפולפלות בתלמוד:

אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן,

חד אמר: סיני עדיף, וחד אמר: עוקר הרים עדיף.

רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים,

שלחו לתמן: איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני עדיף, דאמר מר: הכל צריכין למרי חטיא, ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה...

אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא, אמרי: כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא. דכולהו איפריך, דאביי לא איפריך. (הוריות יד.)

'סיני' הוא הלמדן הנשען על המסורת וידיעתה המדוייקת. לעומתו 'עוקר הרים' הוא החריף והעמקן. לתואר זה זכה רבה.

אביי הוכתר כמי שלא ניתן להפריך את דבריו יותר מכל חבריו. כידוע, גדל אביי בביתו של רבה, ומסתבר שהיה חריף מכל חבריו.

אם כן, אביי ורבה, שהם עיקרה של סוגייתנו, חריפים הם. מקור תורתם הוא האמורא שמואל, מייסד שיטתה של ישיבת פומפדיתא, מחצבת החריפות הבבלית. לא בכדי הלכה כשמואל בממונות, סוגיות חריפות ומורכבות.

מרי בר מר, הדמות האחרת בסוגיה, היה תלמיד תלמידו של רב, ועל כן במעשה שלנו הוא מייצגה של ישיבת סורא. מקור תורתו של רב הוא בארץ ישראל, משם שלחו, כאמור, ש'סיני' עדיף – הבקיאות עדיפה על החריפות.

מדוע קשור הפלפל לפלפול? הפלפל אינו מזון של ממש. אין הוא ממלא את הפה ואינו משביע. אך טוב הוא לריח הפה (שבת צ' ע"א ועוד). בהעברה לעולם הפלפול, מטרת הלמדן החריף היא לנקות את הסברא מסיגיה, ליישר ולצרף את המושג ההלכתי. כנגד גישת הפלפול, עומדת הגישה מרובת המזונות, בה פי הלומד מלא מזן אל זן. גישה זו אינה עוסקת בטיהור הפה בחריפות הפלפל, אלא במילויו במזונות 'מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים' (תהל' יט).

מעתה אמור – הפלפל אינו משחק תפקיד משני בסוגיה, ואינו מופיע כאן במקרה.

רבה שלח למרי תמרים וקמח מתוקים. אביי, אולי מתוך דבקותו הרבה בדרך רבו רבה, ציפה מראש הישיבה החריף לשלוח מנה חריפה ולא מתוקה. ממרי בר מר ציפה אביי שישיב  במשלוח מתוק המבטא את דרכו שלו. אביי לא הבין את מה שרבה ומרי הבינו היטב – משלוח המנות נועד להתאים למקבל ולא לנותן. על כן שלח רבה למרי בר מר משלוח מתוק, כמידתו בתורה של מרי, ומרי מתוך הערכה לעוקר ההרים, החזיר לו בפלפל, הראוי למידתו של רבה המקבל. בדרך זו ביטאו שני החכמים את הערכתם זה לזה[3].

נמצא כי בסוגייתנו משלוח המנות מייצג את היחס בין אסכולות הלימוד, הפלפול החריף מייצג את שיטת רבה, והמתיקות מייצגת את שיטת מרי בר מר.

מתיקות התורה

בשלב זה, מתארת הסוגיה את הפתעתו הגדולה של אביי ממה שראה בבית מרי. אביי גדל בביתו של רבה עוקר ההרים, פילפל בלמדנות, וטיהר את הסברות מסיגיהן. אביי העיד על עצמו כי כשיצא מממלכת החריפים, מביתו של רבה, היה שבע. אולם כאשר הגיע לביתו של מרי, למקום שכולו ממתקים, אכל לא פחות משישים מיני תבשילים. אחר כך, תמה על עצמו איך אדם שבע אוכל כה הרבה?

הסוגיה מעלה בפי אביי שתי הצעות להסבר התופעה. האפשרות הראשונה היא שלא ידע כלל כמה הוא רעב. העני מתרגל לרעב מתמיד, ומפסיק לחוש בו. בית רבה, בו גדל אביי היה בית עני (מו"ק כח' ע"א). בדומה לעוני שבפועל, גם ברובד המהותי – אביי החריף המופלג מצא בעצמו רעב למתיקותה של תורה.

הסבר נוסף בפי אביי, והוא שלא הרעב הוא שגרם לו להנות מהמתיקות בבית מרי. שבע היה, אך אפילו לשבע יש מקום גם לדבר מתוק. ובמישור לימוד התורה - אביי הבין שיש צורך ומקום למתיקותה של תורה, לתורת ארץ ישראל, ל'סיני', אם מפני חסרונו של הפלפול, ואם מפני שיש מקום לשניהם.

יתכן שההבנה שנתחדשה אצל אביי, מסמלת את יכלתו לקבל תורה מרב יוסף חברו של רבה, שהיה מצויין בבקיאותו הרבה.

בתחילה ייצג אביי את עמדותיו של כל אחד מהשולחים בידו. לא יתכן, חשב, שרבה ישלח משלוח מתוק, ומרי חריף. כשחשב על שארע לו, הבין שגם החריף נצרך למתיקות, ומי שתורתו מתוקה, נצרך גם לחריפות.

בפורים מתכנסים כל היהודים. רבה ביטא הערכה ללימודו של מרי בר מר, והאחרון השיב בביטוי הערכה לדרך לימודו של רבה. אביי שבתחילה לא הבין את צורת הדו-שיח, הבין מתוך הרעב שחווה בעצמו, על בשרו שלו, את הצורך בהשלמה המתוקה.

פלפול המגילה

בארנו את משמעות הפלפל ששלח מרי, נחזור לפלפל השני – שמואל, המוזכר בסוגיה לעיל.

מה מייחד את הוכחת שמואל משאר הוכחות התנאים לכך שהמגילה נכתבה ברוח הקודש? מה  מהותי בסברתו, עד כדי כך שהאמוראים סברו שאינה ניתנת להפרכה?

התנאים עמלו למצוא ראיה לרוח הקודש שבמגילה מתוך הכתוב בה. שמואל, לעומתם, ניגש לנושא מכיוון אחר לחלוטין.

טיעונו של שמואל אינו נובע מניתוח הכתוב במגילה. אדרבא, הוא מכניס משמעות חדשה למגילה.

שמואל דרש על 'קימו וקבלו': קימו למעלה מה שקיבלו למטה. כאמור, דברים אלה מוקשים. מניין ידע שמואל שכך קיימו למעלה?

מסתבר ששמואל השתמש במציאות ההסטורית, בעובדה שחג הפורים התקבל בישראל ולא בטל. עובדה זו מוכיחה שחג הפורים הוא לרצון לפני ה', ש'קימו למעלה'.

סמכותה של המגילה וגם רוח הקודש שבה, נובעות מכך שישראל קיבלוה, ובשמים הסכימו על ידיהם. רוח הקודש, מצויה איפוא בתורה שבעל פה, ובשמים מקיימים ומסכימים. קבלת המגילה על ידי ישראל וקיומה למעלה, הם הדגם לדרך פעולתה של תורה שבעל פה. חכמים דנים על הארץ, והקב"ה חוזר על דבריהם במתיבתא דרקיעא. ישראל מקבלים, ובשמים מסכימים ונמצאת רוח הקודש על ישראל.

באופן אבסורדי, עצם העובדה ששמואל אינו נצרך להוכחה, היא ההוכחה הגדולה לתקפותה של תורה שבעל פה. אין היא צריכה חותם של מלך כדי להוכיח את אמיתותה (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ד). הדלועים שבדברי רבינא, שיש בהם מתיקות, הם הוכחות התנאים, הבאים להוכיח 'מלמעלה' – מתוך הכתוב והנמסר במגילה. הוכחת שמואל בנויה על פלפול, על סברא 'מלמטה'. עם זאת, שמואל אינו מוותר על תורה מלמעלה. נכון הוא שקבלו למטה, אך יש עדיין צורך גם בקיום של מעלה, ברוח הקודש. כך מחבר שמואל בפלפולו, את תורת האדם עם תורת ה'. המשך הסוגיה מציע גירסה שונה במקצת של חיבור סיני ועוקר הרים. המפולפל החריף רבה, מחובר לתורתו של הבקי – רב מרי. אצל אביי אפשר אולי לראות חיבור אחר: לימוד מחריף ומבקי כאחד, המאפשר לאביי להכיל בתוכו את שתי הגישות.

פלפלים מתוקים

דרך עיוננו בפלפל, נתבארו הקשיים בשתי הסוגיות שעסקנו בהן. משלוחי המנות של החכמים, כמו גם הדיון בשאלת רוח הקודש שבמגילת אסתר, הופכים שניהם להיות דיון בשאלת מקורה של תורה ומשמעותה. שתי גישות שונות לעולמה של תורה נפגשות בפורים – חריפות הפלפול הבבלי, המיוסד על הסברה האנושית, פוגשת במשלוח המנות את מתיקותו של בית המדרש הארץ-ישראלי שעיקרו מסורת ובקיאות, והוא מדגיש את הצד השמימי של נתינת התורה. התורה הנלמדת מחג הפורים משלבת את אלו ואלו לפלפול מתוק...



* סיכום שיעור שהועבר על ידי הרב ישראל סמט בבית המדרש בלוד. סוכם על ידי תלמידים, ונערך על ידי הרב.

[1] דף ז ע"א, לפי גירסת הריטב"א.

[2] הציניות משהו ... עי' מהרש"א.

[3] בפוסקים מופיע דיון האם אפשר לצאת ידי חובת משלוח מנות במשלוח דברי תורה. פרשנותנו את הסוגיה מצביעה על מקור אפשרי לדיון זה. (עי' שפת אמת לפורים תרס"א ד"ה וכל כחו).

 

קובץ מצורףגודל
פלפל מתוק.pdf547.07 ק"ב