Skip to main content

פרשת שלח לך - שני פירושים בחטא המרגלים

 

שני פירושים בחטא המרגלים

           

המעבר של עם החי במציאות ניסית החל מיציאת מצרים, לבין קיומו העצמאי בארץ-ישראל מחייב הכנות מוקדמות. לדור המדבר אין קיום עצמאי, הוא נסמך יום-יום על מציאות על-טבעית. קריעת-הים, הורדת המן, הוצאת מים מהסלע ועוד, אינם מאפשרים לו לחיות בזכות עצמו. בארץ-ישראל, הארץ המובטחת, עליו לעמול בעצמו על מזונותיו:[1] "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". על-כן משה שולח מרגלים לתור את הארץ ולבדוק אותה ואת היושב בה. כלל חשוב למדונו חז"ל: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס - שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו".[2] יש חובה על המנהיג לבדוק דרכי גישה, לבדוק את העם וכוחו, את הערים וביצורם. אם-כן במה חטאו המרגלים?

להערכתי שתי תשובות בדבר, האחת על דרך הפשט והשני ברמתו הערכית.

המרגלים אכן עשו את עבודתם נאמנה. הם נשלחו על מנת לתור את הארץ, ואכן הם חזרו עם רשימה של שליחותם. חטאם היה בזה שהם דברו כנגד העם. בשביל כך עלינו לדמות זאת לעולם הצבאי, אשר בנוי ממערכות מגוונות. ישנו המערך הלוחם על גווניו (חי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים ועוד), ישנו את המערך התומך לחימה (קשר, תחזוקה, חימוש, רפואה, הספקה ועוד). ישנו מערך נוסף, עצמאי וחשוב מאוד: מערך המודיעין. תפקידו לתת תמונת מצב למפקד, הוא עושה זאת באמצעים שונים ומגוונים, בניהם ריגול. אך תמיד הוא נותן את תמונת המצב למפקד בלבד ולא לחיילים. כך, למשל, אנו רואים שמרגליו של יהושע אשר נשלחו ליריחו,[3] לאחר שהם השלימו את משימתם הם חוזרים למפקד ומוסרים לו את הדיווח: "וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם".[4]

אולם מרגליו של משה (אשר היו נשיאים), פונים אל משה ואל כל העם כפי שכתוב: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...".[5] ז"א שהם פונים אל החיילים ולא אל המפקד. במקום שהמפקד ישמע את דבריהם ואז יוכל להחליט בעצמו, הוא יכול לעשות חיתוך מצב, שיקול יחסי כוחות ונשק, קרקע ועוד. מעל לכל לעצב מהלך לחימה ואמונה בצדקת הדרך, להוביל ולהנהיג בחזונו. בעצם דיבורם מול כלל ישראל, הם גורעים ממשה את כושר ההחלטה. הם מתנהגים כנשיאים אשר עושים מהלך פוליטי, להדיח את המנהיג ולשלול ממנו את ההכרעה.

יתרה מכך, הם אינם מוסרים רק דיווח, אלא נותנים דעות אישיות לתוך דבריהם. הם מכניסים רגשות סובייקטיביות לדיווח שאמור להיות אובייקטיבי. כך, למשל, כאשר הם אומרים: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ",[6] הריי שמדובר בדיווח המתאר מציאות. אבל כאשר הם מוסיפים: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ...",[7] הם מביעים משאלת לב לדעותיהם, זהו עיקר חטאם.

אחד מהאנשים אשר חוזרים מעורכי המלחמה הוא: "האיש הירא ורך הלבב",[8] היות והוא משריש פחד באחיו הלוחמים. הרמב"ם, מסביר בהלכות מלכים:

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה... וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו...[9]

אם-כן, מרגלי משה חטאו בכך שהם דרדרו את רוחו של העם ולא נתנו למשה את האפשרות להכריעה בעצמו בדבר הכניסה לארץ.

 

פרשנות שניה, המבוססת יותר על ערכו המיוחד של עם-ישראל. כך נוכל להבין יותר טוב את דבריו של רש"י המבוססים על דברי המדרש: "שלח לך, לדעתך אני איני מצווה לך".[10]

כאשר אברהם אבינו קיבל ציווי מהאל: "לך לך" הוא הלך. הוא לא שאל לאן? הוא הלך. אברהם האמין בהקב"ה וקיים את הציווי שקיבל. ייחודו של עם-ישראל הוא השמת דגש על השמיעה במקום לראייה, ייסודו הוא במערכת הגיונית התלויה באוזן ובקול. לא החזות הוויזואלית קובעת, אלא התוכן האקוסטי הפנימי. חידושו של עם ישראל בעולם הוא: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".[11]  

ההבחנה בין הראייה לשמיעה הוא ההבדל בין התוכן לצורה.[12] במסורת היהודית הושם דגש נרחב על התכנים ובדיקה של הדברים מתחת לחזות שעל פני השטח. על-כן ישנם איסורים על קישוטים מיוחדים (למעט במשכן), חז"ל לא עודדו את אומנות הפלסטית שהם זיהו אותה עם התרבות היוונית, כאשר אחת מהדיברות הם: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה".[13] אלא הם שמו דגש על נגינת הלווים, מזמורי תהילים- על האור התמידי של המנורה.[14] הסמל המרכזי של התשובה הוא השופר, אשר אנו מברכים עליו: "לשמוע קול שופר", שוב אנו חוזרים אל יסוד השמיעה בכדי שיחדור פנימה אל יסוד הווייתו ונשמתו של האדם.

בני-ישראל הגיעו למדרגה גדולה זו במעמד הר-סיני, כאשר אמרו: "נעשה ונשמע". ז"א שהם כופפו את רצונם בפני רצונו של בורא עולם. הם בעצם גילו את סודם של מלאכי עליון, כפי שמובא בתלמוד:[15]

אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו".

 

קודם העשייה התוכנית, ורק אח"כ הבטה וויזואלית על המציאות.

אף כאן בפרשיית המרגלים הם חטאו למהותם. הם דרשו לראות ויזואלית את הארץ, הם רצו לבחון את המצב הפיזי. בעולם תמיד קיימת מלחמה תמידית בין האידיאלים לבין המציאות. בין מה שאדם רואה במציאות, לבין האידיאלים המנחים אותו. האידיאלים באים מתוכו מרצונותיו- מכוח השמיעה שלו. בעוד שהמציאות נכפית עליו מבחוץ- ע"י הראייה. זהו אם-כן, חטאם המרכזי של המרגלים. הם העלו את יסודות הראייה שלהם את המציאות וביטלו מולה את כל הערכים האידיאליים שלהם, אם שיעבדו את ייעודם לגורלם ובכך אבדו את ערכם. במקום לבשר בשורה חדשה לאנושות, הם הוכשלו ע"י נפילים ובני ענק: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".[16]

 

 

 

 

 



[1] בראשית ג יט.

[2] בבלי שבת לב עמוד א.

[3]  אין אני עוסק כרגע בהבדלים שבין מרגלי משה, למרגלי יהושע. כבר נכתב על-כך רבות, הן בכמות 12 כנגד 2, הן באנשים נשיאים לאומת אלמונים, ועוד.

[4]  יהושע ב כג.

[5]  במדבר יג כו.

[6]  שם שם כז.

[7]  שם שם כח.

[8]  דברים כ ח.

[9]  משנה תורה, הלכות מלכים, ז טו.

[10]  רש"י על האתר יג ב.

[11]  דברים ו ד.

[12] הרב הנזיר – הרב דוד הכהן, ייחד לכך את מחשבתו וספרו: "קול הנבואה – ההיגיון העברי השמעי", שזה ייעודו, ייחודו וחידושו של עם ישראל בעולם.

[13]  שמות כ ג.

[14]  כאן ראוי להדגיש שיופיה המיוחד של המנורה הוא: "וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר", שמות כה מ.

[15]  בבלי שבת פח עמוד א.

[16]  במדבר יג כט.