Skip to main content

פרשת קרח - מצוות וקדושה

 

מצוות וקדושה

 

גדול כוחו של הדיבור, שיכול לרומם ולהגביה את האדם. אך גם להשפיל ולבזותו, להורידו לשאול התחתיות. כבר בשחר ברייתו של האדם כתוב: " וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה",[1] אונקלוס מתרגם זאת : "לרוח ממללא" (רוח מדברת). כוחו וגדולתו של האדם בפיו, בכוח התקשורת שלו עם הזולת. הפילוסופיה העתיקה, עיקר עיסוקה נעשה ע"י הדיבור. כך, למשל, סוקרטס, אפלטון ועוד קיימו דיאלוגים וכו'. הם נלחמו רבות כנגד הסופיסטים (סופיה = חכמה = חכמים), שהיו מעין עורכי-דין שכוחם בפה. כאלו שאין כוונתם לאמת באשר היא, אלא לייצג, להסביר ולחרר מלחמות בלשון נקייה. בפילוסופיה המודרנית (במיוחד זו המכונה: "דיאלוגית") יש הוגים שנתנו משמעות לאדם רק בכוח הזיקה שלו עם האחר ע"י הדיבור. התקשורת המודרנית-ההמונית בנויה כולה על ההופעה, לבוש, הבעות ותנועות, עמידה ודיבור. לומר משפט נכון בזמן מתאים ובכך להשפיעה ולקנות את קהל-היעד. בספרי התנ"ך מובאים פסוקים רבים אודות השליטה על הלשון: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה",[2] "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן",[3] ועוד רבים.

            קרח, מקוֹמֶם את ראשי העם כנגד משה ואהרון, כיצד הוא עושה זאת? ע"י הצגה דמגוגית מוצלחת. הוא שואל שאלות רטוריות ומצחיקות כגון: "טלית שכולה תכלת מהי שתהיה פטורה מן הציצית?... בית מלא ספרים מהו שיהיה חייב במזוזה?".[4] שאלות מסוג זה מזכירות את שאלותיו של עשו ששאל את יצחק: כיצד מעשרין מלח וכו'.[5] מכאן שלא היה ממש בשאלות של עשו כלפי יצחק. כך לא היה ממש בטיעונים של קרח כלפי משה, כל מטרתו היה לקנטר ולהקניט את משה על-מנת להתחזק.

            כנגד צחות לשונו של קרח, עמד משה שהנהיג את העם, אך סבל מגמגום קשה. הוא סירב תחילה לקבל על עצמו את עול המנהיגות, בשל פגמו הפיזי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי".[6] משה היה צריך להתמודד עם הרטוריקה, הציניות של הדור ולהשיב על טענותיו.

            אחת מדרכי הלימוד המקובלות בהבנת המקרא, היא סמיכות הפרשיות. וכך-נבין למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת קרח? אלא ללמדנו, שקרח אומר: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".[7] בפרשת ציצית נאמר: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם".[8] כנגד הדיבור של קרח: "כולם קדושים", אין הבחנה בין המעמדות. ציוויו של משה בפרשת ציצית הוא: "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים". הקדושה, המעמדות, תלויים במעשיו של האדם.

ברם, להערכתי, יתרה מכך, לסמיכות זו מובן נוסף. קרח מקהיל את כל נשיאי העדה, את כל המכובדים 250 איש, זאת כנגדם של משה ואהרון. כפי שהזכרתי לעיל משה מתמודד עם גמגום וחולשה בכוח דיבורו כלפי הקהל. חיסרון זה מלמדת אותנו התורה כלל חשוב, שאין לו לאדם להסתכל את אומר הדברים, אלא לתוכנם. לא מי אמר, אלא מה אמר, כפי שכתב הרמב"ם: "וקבל האמת ממי שאמרה".[9] למרות גמגומו של משה, הוא מוביל היות ויש תוכן לדבריו (דברי אלוקים), למרות צורתם. קרח מנסה לפעול בדרך אחרת, הוא מגייס את כוחותיו האחרים: כמות, דיבור, הצגה וכו'. ז"א שקרח עבר על הדברים שכתובים במפורש בפרשייה הקודמת, הוא מנסה להוביל את העם: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם...".[10] אחרי הכבוד, פמליה של נשיאים, להטוטים ורייטינג, כל הדרכים הללו כשרים עבור קרח. משה ואהרון סומכים על התכנים והאמת שאתה הם הולכים, אינם מסתכלים בקנקן, אלא בתכנו.

משה אומר לקרח, מי שרוצה להיות קדוש עליו להתאמץ, אין הקדושה נעשית נחלת הכלל. הכל לפי המאמץ, אין קיצורי דרך בדרך למעלה. האדם לא מגיע לחוויית הקדושה ע"י כישוף, סם וכל מיני משכרים ושקרים אחרים. הקדושה מגיעה לאדם ע"י עבודה סזיפית יום-יומית: "ועשיתם את כל מצוותי". כשם שהכהן הגדול מחויב בעבודה יום-יומית להטיב את הנרות, ולכן שלו גדול משל קרבנות הנשיאים שעושים מעשה חד-פעמי.[11] היסוד הוא ההתמדה והרציפות.

מאבק זה נכון בכל הדורות לאורך כל ההיסטוריה. במהלך ההיסטוריה קמו נביאי שקר כפי שמתאר ירמיהו:[12]

עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'".

 

לאורך ההיסטוריה עמדו הרבה נביאים שקראו להיכל ה', בדרכים קצרות וקלילות, אך אלה הם דברי שקר וכזב. כמו-גם חכמים ותנועות שקמו ונפלו, בשל שקרי כזב לגאולה מהירה וקרבת אלוקים.

מאבקו של משה עם קרח ועדתו, מסמל מאבק היסטורי בין עבודת ה' לשמה. עבודה קשה ללא פשרות וקיצורים, העמדת האדם כאקטיבי ופעיל. כנגד קרח ועדתו התולים זכויות בעבר ומשמעותם פסיבית, ועל-כך הם רוצים להתגדר בהיכלו של ה'. במאבק מסוג זה, משה מבקש את עזרתו של הקב"ה ונענה. הוא אינו שש לנסים, הוא פוחד מנביאי השקר ופורצי הגדר. וכבר אמר החכם מכל אדם:[13] "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ", בתוך התחום יש מקום רב, אך מי שיוצא ממנו ופורצו נחש כרוך על עקבו.

 

           

 



[1]  בראשית ב ז.

[2]  תהילים לד יד.

[3]  משלי יח כא.

[4]  על-פי מדרש תנחומא קרח פרשה ב.

[5] זאת מובא במדרש על הפסוק: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו". בראשית כה כח. המדרש מדקדק מהמילה "בפיו" שהיה עשיו צד אותו ומרמה בדבריו.

[6]  שמות ד י.

[7]  במדבר טז ג.

[8]  שם טו לט-מ.

[9] בפירושו למשנה, הקדמה ל: "שמונה-פרקים", ההקדמה למסכת אבות.

[10] במדבר טו לט.

[11] ראה בפרשת בהעלותך.

[12] פרק ז ב-יא.

[13] קהלת י ח.