Skip to main content

פרשת פנחס - השגרה

 

 

השגרה

 

פרשת השבוע פותחת בסיפורו של פנחס שהיה ראוי להנהגה, אולם הפסיד זאת בשל קנאותו. כבר רבו הפרשנים אודות הקשר שבין פנחס לאליהו, שני הקנאים מחד שזכו לברית שלום מאידך. בהמשכה של הפרשה מסופר על יהושע שזכה בהנהגה כממשיכו של משה. דרך הציווי של ה' למשה:[1] "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". אותו האיש הוא יהושע, שהמאפיין שלו הוא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". אחד שאינו קנאי, אלא יודע להלוך לפי רוחו של כל אחד ואחד – הוא הראוי להנהגה. מנהיגותו היא בכך שהוא יודע להכיל בתוכו את ריבוי הפרטים שבעם ישראל ולא להיצמד לאמת אחת ומוחלטת.

            בהמשך מסופר על הקורבנות, כאשר הקרבן המרכזי הוא קרבן התמיד ואח"כ קורבנות החגים. קרבנן התמיד כפי שמובא:[2]

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

           

בנוסף, פרשת פנחס צמודה לצום הרביעי – יז' בתמוז, אשר לפי המשנה במסכת תענית אחד מהדברים אשר קרו ב: יז' בתמוז הוא:[3] "בטל התמיד". מה כל-כך חמור בביטול התמיד שבגינו אנו קובעים תענית?

            נראה לפרש כי חשיבותו של קרבן התמיד – פשוטו כמשמעו: התמיד, דהיינו השגרה. ברגע שהשגרה מופרת, זה עצמו מעיד על חסרון ופגם. פגיעה ברצף מסוים אשר פוגע לא פחות בעתיד.

            בהקדמה לפירוש: "עין יעקב" מביא המחבר[4] מחלוקת משולשת בדבר הפסוק הגדול והמרכזי של התורה:

בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא: שמע ישראל וגו', בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא: ואהבת לרעך כמוך, שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא: את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי.

 

גם בעניין התפילה וכך נפסק להלכה, היא כנגד הקרבנות. המעשה היום-יומי של יהודי שלוש פעמים, הוא כנגד אותם קרבנות התמיד של בית-המקדש. נכון שיש חשיבות לדעה של כנגד האבות, אך לא כך פסקו להלכה.

            עקרו של דבר הוא שעלינו למצוא את החידוש בשגרה, את האבות בתוך הקרבנות. הרבה תנועות רוחניות ניסו להקים ולחדש את העולם, רובם ניסו להרוס את העולם הישן ולבנות עליו עולם חדש. ניסו להקים זרמים חדשים בתוך הדת ולחדש את איבונה (מאובן) של הדת. אולם יש להדגיש כי אין לומר לא לכל חידוש, אף יותר מכך יש להפכו לאתגר. אלא יש לבדוק באם הם הורסים את העולם הישן, את קרבן התמיד. או אם הם בגדר של מגדלים הפורחים באוויר, שאין להם על מה להישען. או שמא יש לתנועות אלו יסודות מוצקים בקרקע פורייה, ומחדשים בתוך הקיים. זורעים זרעים בשדה חרושה המצמיחים ומנבטים עצים חדשים שזה מבורך.

            כיצד יש לבדוק זאת? ע"י השגרה. ברגע שפוגעים בשגרה הישנה והורסים אותה, אין מקום לתנועות אלו. או שגורל ההיסטוריה ישליך אותם לאחר דור או שניים למסגרת לימודיו. ברגע ששומרים על השגרה ובונים עליה קומות נוספות יש מקום יש יצירה מבורכת, היות ו:[5] "אי-אפשר לבית-המדרש בלא חידוש", אך הוא צריך לצאת מתוך בית-המדרש.

זהו יסוד הצום של יז' בתמוז – בטל התמיד. בטל הרצף שהוביל לחורבן הבית.

זהו יסוד ההנהגה שעוברת מדור לדור – כל מנהיג נותן את החידוש שלו, את האישיות שלו, אך בצורה של: "סמיכה", מהדור הקודם, עוגן בקרבן התמיד.   

 

 



[1] במדבר כז טו-טז.

[2] שם, כח ב-ד.

[3] משנה תענית ד ו.

[4] לא מצאתי לכך מקור נוסף בספרות חז"ל.

[5] בבלי חגיגה ג ע"א.