Skip to main content

פרשת נשא - הנזיר: קדוש או חוטא

 

 

הנזיר: קדוש או חוטא

 

 

לאחר סיום מפקד בני ישראל, מופיעים בפרשה שתי פרשיות מעניינות: אישה סוטה והנזיר. כבר חז"ל עמדו על הקשר שבין סמיכות שתי הפרשות הללו בגמרא:[1] "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה - לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". שני מצבים במציאות שאינם תואמים את הדרך הנורמטיבית של החיים, שתי קיצוניות של זנות מחד ופרישות מאידך. בשני המצבים הללו העולם לא יכול להתקיים, היות והם מסמלים את הסטייה מהנורמה מחיים של דרך-ארץ.

            פרשת הנזיר, מעבר למסכת שלימה בש"ס העוסקת בדמותו לטוב ולמוטב. היא מעלה בתוכה שאלה מהותית ביותר, על עצם קיומו של הנזיר. אין מדובר כרגע על נזירים מבטן, כשמשון. אלא על בחירתו של האדם להזיר את עצמו מחיי העולם למטרות קדושות. כבר התורה כותבת:[2]

 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'... וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים... וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ... זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַה' עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ.

 

בגלל בחירתו להיות קדוש לה', מוטלים עליו מספר איסורים כגון: שתיית יין, גידול שיער, טומאת מת וכו'. בסיום תקופת נזרו עליו להביא קרבנות: עולה, חטאת ושלמים. מדוע על אדם המקדש את עצמו יש צורך בהבאת קורבן חטאת, במה חטא? שאלה זו כבר מופיעה בתלמוד:[3]

דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא. והדין קרא בנזיר טמא כתיב! משום דשנה בחטא הוא.

 

לדבריו של רבי אליעזר הקפר, די לנו במצוות והאיסורים שנתנו לנו בסיני. אדם הרוצה להחמיר על עצמו ולא מסתפק במה שהתורה אסרה, הוא חוטא. אם-כן, עצם הנזירות מהווה חטא, על-כך שהאדם מחמיר יותר ממה שצווה. הרמב"ם ממשיך קו זה ואף מרחיב ואומר:[4]

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

 

שפעמים רבות הנזירות מגיעה כתוצאה של מינונים לא נכונים בדרך חינוכו של האדם. אפשר אף לומר שפעמים והנזירות אינה דבר אמיתי, אלא תוצאה של רצונות מודחקים להיראות צדיק או סגפן. על-כן יש צורך להבין כי נזירות כזו, חטא היא. צדיקים הרבה, חוטאים הם.

            כנגד הדברים הללו הרמב"ן מציג גישה הפוכה, הרי בסוף התורה מעידה עליו כי: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'". אם-כן למה להעמיד אותו כחוטא? אולם מאידך אי-אפשר להתעלם מקרבן החטאת אשר עליו להביא. על-כך משיב הרמב"ן:[5]

וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם.

 

מצד האמת הנזיר קדוש הוא, דרך זו טובה לצדיקים ולישרים, להתרחק מהבלי העולם הזה. יתירה מכך אומר הרמב"ן, קרבן החטאת של הנזיר מבטא את החטא של חזרתו לחיים הנורמטיביים. הצדיק והחסיד, עובדי ה' באמת, עליהם להחמיר על עצמם. אל להם ללכת בדרך ההמון של שמירה על תרי"ג המצוות. דברים אלו משלימים את דבריו של הרמב"ן במקום אחר. בפרשת קדושים, אומר הרמב"ן דברי יסוד בהגותו והשקפתו על התורה:[6]

קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים:

ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:

והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט.

 

ישנו מצב שהאדם יכול לחטוא או לבצע דברים שאינם אסורים ועדיין להישאר ברשות התורה. התורה נתנה מסגרת, אולם אפשר להתפלפל ולעשות כל מיני דברים ועדיין לא לעשות עברות. אדם כזה מכונה ע"י הרמב"ן: "נבל ברשות התורה", עדיין לא חטא אולם נבל הוא.

            מחלוקת זו שבין הרמב"ם לרמב"ן, יסודית היא בהשקפה אודות אורח-החיים שעל-פיו היהודי צריך להתנהג. בעוד שהרמב"ם דוגל בדרך האמצע וב: "שביל-הזהב". הרמב"ן סובר שזוהי דרך ההמון שממנה יש לשאוף ולהגיע לגדולות, על האדם השואף למעלה לנהוג ברבים מהמקדים בדרך של נזירות.

            הרב דוד הכהן: "הנזיר",[7] כך כונה היות ונזיר היה. שאיפה מיוחדת הייתה לו ומטרתה לחדש את הנבואה בישראל, לחזור ל: "קול הנבואה – ההיגיון העברי השמעי" כך נקרא ספרו. הנזירות לפי דבריו הייתה שלב ראשון במעלה בכדי לקבל את הנבואה, כדבריו:[8]

נזיר הנני, שם זה הנני נושא בהדר קודש... אבל לגבי דידי, הנזירות היא ההתחלה, המעלה הראשונה לגילוי הנבואה. הראשונה תלויה בי, אבל האחרונה תלויה בגזירה, עליונה, ובדורות.

 

דרך הנזירות אינה דרכה של ההמון, אלא של מעטים ובודדים. דרך של יחידים השואפים אל מה שמעבר למציאות החיים. החיים ע"פ ההלכה אינם מעודדים נזירות. אך אינם שוללים זאת למי שחפץ בכך ובלבד שיהיה שלם בדבריו.

            נהג הנזיר לפרש, בשם רבי יוסף גקיטליא בשערי-אורה, את דברי הגמרא בחגיגה:[9]

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.

 

בירושלמי מופיעה (דף ע"ז) כי רבי עקיבא: "נכנס בשלום ויצא בשלום". הסביר הנזיר, כי כולם נפגעו היות והם הציצו, הם לא נכנסו באמת. רבי עקיבא היחיד שמעידים עליו כי הוא נכנס, על-כן גם יצא בשלום. מי שמתיימר להיכנס לחכמת הקודש, עליו להיכנס כל כולו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. רק אדם כזה מסוגל לנזירות ואדם כזה גם יוצא בשלום.



[1] ברכות סג ע"א.

[2] במדבר ו ב – טז.

[3] נדרים י ע"א.

[4] הלכות דעות ג א.

[5] בפירושו על הפסוק בבמדבר ו יד.

[6] ויקרא יט א.

[7] 1877 – 1972. על אורח חייו והנהגותיו ראה: נזיר אחיו, כרך א' עמ' רלא – שז.

[8] שם, עמ' רצה.

[9] יד ע"ב.