Skip to main content

פרשת חוקת - חוקת התורה

  

חוקת התורה

 

פרשת השבוע פותחת במצוות פרה אדומה, מצווה אשר העסיקה את החכמים בכל הדורות. הפרה אשר מטהרת את הטמאים ומטמא את הטהורים, עצם שריפת הפרה מה טיבה וכו'. הלוגיקה, הלמדנות והסברה ניצבו פעורי פה לנוכח משמעות המצווה. כבר חז"ל כתבו בשם החכם מכל אדם:[1]

אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופשפשתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי, כיון שהייתי יגע בה ודורש וחוקר בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

 

את כלל המצוות הוא הצליח להבין ולהסביר מלבד המצווה הזו. הפרשה בפתיחתה אומרת:[2]

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

 

מלשון המילה חוקה – חוק, למדו חכמים כי יש דברים אשר אין הכרח להבינן, אלא יש לבצע אותם גם אם לא נבין אותם לאשורם. במדרש מובא:[3]

זאת חקת זה שאמר הכתוב, איוב יד, מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם, תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא פרחה בכולו טהור מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם תמן תנינן האשה שמת ולדה במעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד המת בבית הבית טהור יצא מתוכו הרי הוא טמא מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם, תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.

 

כבר רס"ג בהסבירו את המצוות סבר כי ישנם שני סוגים של מצוות:[4] "זה הכלל בשני חלקי המצות, והם השכליות והשמעיות". שכליות, קרי מצוות שאנו מבינים בהגיון וסברה. שמעיות, מצוות שאנו מקבלים כשמועה מסיני ואין לנו הבנה או הגיון המסביר את המצווה. הרמב"ם הולך בכיוון דומה ומגדיר זאת כחוקים ומשפטים. הרישא מדבר על החוקים שטרם ירדנו לסוף דעתם והמשפטים לכאלו שאנו מבינים בשכלנו:[5]

שהמצות כלם יש להם סבה, ומפני התועלת צוה בהם, והיות לכלם עלה אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן, הוא דעתנו כלנו ההמון והסגולות וכתובי התורה מבוארים בזה, חוקים ומשפטים צדיקים, משפטי ה' אמת צדקו יחדו, ואלו שנקראים חקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו דברים שחקקתי לך כבר אין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג בהן ואומות העולם משיבין עליהם...

 

כך או כך, מצוות פרה אדומה מסמלת את החוק השמעי, מצווה שאין לה הגיון הניתן להסבירו. האדם בתבונתו הראשונה מרגיש נוח יותר עם המצוות השכליות, עליהם אין הוא צריך להתגונן מפני המלעיזים. בתחומי ההיגיון והסברה הוא מרגיש בן בית, ללא סיבה להתנצל ממעשים מוזרים.

            אולם האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, נותן פרשנות שונה ל: "חֻקַּת הַתּוֹרָה".[6]

גם להבין קצת ענין פרה אדומה שנאמר בה חקת התורה. אך הענין דהנה התורה נקראת תורה שבכתב הקב"ה אומר ומשה כותב ודברי סופרים נק' תורה שבעל פה. אמנם חקת התורה לשון חקיקה... והיינו כמו שהתורה היא בשרשה ומקורה ששם היא בבחינת אותיות החקיקה שהוא מדרגה עליונה מבחינת התלבשותה במדרגת שנקראת אותיות הכתב להיות נקרא תורה שבכתב כמו על דרך משל בגשמיות באותיות הנכתבים על-גבי הקלף לבן הרי האותיות הם דיו שהוא דבר זר ונפרד מהקלף שלא היה לו שום שייכות מקודם אל הקלף רק שאחר-כך כשכותב הספר בדיו על-גבי קלף נתאחדו והיו לאחדים. אבל אותיות החקיקה הם מיניה וביה והן דבר אחד ממש עם האבן שנחקקו בו... וזהו זאת חקת התורה. כלומר שע"י מצות פרה אדומה שהיא חוקה... תמשיכו למעלה בחינת אותיות החקיקה של התורה להיות משם ממש יורד ונמשך בבחינת אותיות הכתב דהיינו בתורה שבכתב ומתורה שבכתב יומשך גילוי זה בתורה שבעל-פה...

 

החוקה אין כוונתה לחוק, כפי שאנו מבינים, אלא לחקיקה. כאשר אדם רוצה לכתוב דבר מה ישנם כמה סוגי כתיבה: רישום, ציור, הדפסה וכו'. המשותף לכולם הוא שהדברים הם חיצוניים למקור, הם אינם חלק מהותי מהדף או הנייר. ניתן למחוק אותם, היות והם תוספת. לא כן החקיקה. ברגע שהאדם חוקק באבן או בסלע, הדברים כבר נהיים חלק מהסלע עצמו. אם הוא רוצה למחוק עליו להשלים ע"י חומר חיצוני.[7] פרה אדומה מסמלת את חוקת התורה, את גילוייה של התורה שבכתב החקוקה בליבנו. גילוי המשפיע גם על התורה שבעל פה היונקת ממנה.

            נחזור לעניינו. שורש הדברים בעומקו הוא כי דווקא אותה מצווה שנראית לנו כלא הגיונית, היא זו שמושרשת עמוק בליבנו, היא חקוקה בבשרינו. היתרון של החוקים והמצוות השמעיות הן בכך שדווקא חוסר ההיגיון שלהם הוא קיים ועומד לעד. היות וההיגיון והשכל משתנה ומתחלף עם הדורות. אולם החוק החקוק בלב האדם קיים ועומד לעד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

           

 



[1] קהלת רבה ז.

[2] במדבר יט א-ב.

[3] במדבר רבה יט.

[4] אמונות ודעות מאמר שלישי.

[5] מורה נבוכים, חלק ג, כו.

[6] ליקוטי תורה, חקת נו א.

[7] כבדך אגב זהו שורש המושג באומנות הפיסול: "ללא שעווה". דהיינו שהפסל, היצירה שלימה ללא תוספות של שעווה בכדיי ליישר או להחליק. היצירה שלימה כשלעצמה.