Skip to main content

פרשת במדבר - המדבר כמקום נתינת התורה

 

המדבר כמקום נתינת התורה

 

השבת אנו מתחילים את החומש הרביעי, חומש במדבר המכונה חומש הפקודים. המיוחד בשמו של החומש והפרשה הראשונה זה: "המדבר" וכך נפתח החומש: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד". משמעות מיוחדת יש למדבר, כמקום גיאוגרפי שדווקא בו ניתנה התורה, כבר חז"ל אמרו במדרש:[1]

וידבר ה' אל משה במדבר סיני למה במדבר סיני מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר, באש מנין (שמות יט) והר סיני עשן כולו וגו' ובמים מנין שנאמר (שופטים ה) גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים ובמדבר מנין וידבר ה' אל משה במדבר סיני ולמה ניתנה בג' דברים הללו אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים, ד"א וידבר ה' אל משה במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני.

 

האש המים והמדבר מיסודות העולם,[2] הם אינם נחתלם הבלעדית של אף-אחד. כל הרוצה יבוא וייטול, אלא-אם-כן הוא באמת חפץ בכך. על האדם להפקיר את עצמו, כשם שהמדבר מהווה מעיין מקום הפקר, בכדי שיוכל לקבל את התורה.

            האדם הנע-ונד בין שתי הקטבים של:[3] "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", מחד-גיסא. מאידך-גיסא:[4] "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". גאווה וצניעות משתובבים בנפשו ונשמתו. כאשר האדם רוצה באמת ללמוד ולהיות חלק מהתורה, עליו להפקיר את עצמו, את אישיותו. על-מנת שיוכל לקבל מהתורה, כאשר האדם עומד על דעתו והאגוֹ העצמי שלו מכווין את דרכו, הוא לא יוכל לקבל מהאחר. נותן התורה משה רבנו, אשר זכה למדרגה הגבוהה מכל שראיית ה' פנים אל פנים, נאמר עליו:[5] "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". מכוח הענווה ניתן לקבל חכמה, ההיפך מכך הגאווה שחוסמת ומרחקת.[6]

            בהמשך הספר מופיעה שירת הבאר:[7]

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

 

על שירה זו דרשו חכמים בבלי:[8]

 

מאי דכתיב: וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות? א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: וממדבר מתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר: וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר: ומנחליאל במות, ואם הגביה עצמו - הקב"ה משפילו, שנאמר: ומבמות הגיא, ולא עוד, אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר: ונשקפה על פני הישימון, ואם חוזר בו - הקב"ה מגביהו, שנאמר: כל גיא ינשא.

 

המתודה של ההגבהה וההשפלה, ההפקר והנחלה, מתרוצצים בקרב לומד התורה עד שהופך אותה לקניינה שלו. מעין דמות הרצים: "רצו ושוב", בעלייה לקראת קניין הלימוד והתורה. גם כאשר אדם עולה למעלה לגדולה, עליו להיות במצב של שקיעה, הבמה נמצאת בגיא. כאשר הוא למטה בגיא, בקרקע, הרי הוא משקיף על פני הישימון.

            התורה ניתנה במדבר, כי היא הפקר, כל הרוצה יבוא וייטול. על האדם לשים עצמו כהפקר ומוכן לבטל את עצמו, את אישיותו, כמו המדבר. אדם כזה זוכה לקבל את התורה, ללומדה ולקיימה וכך התורה נעשית חלק ממנו.

 



[1] במדבר רבה, א ז.

[2] נקודה מעניינת היא שלושת הדברים הללו הם יסודות הטבע ע"פ העולם העתיק (מים, אש, עפר ואוויר), אולי המדרש מרמז לנו שגם התורה מהווה יסוד מיסודות העולם.

[3] בראשית א כז.

[4] שם ב ז.

[5] במדבר יב ג.

[6] גם הרמב"ן הדגיש זאת לבנו באיגרתו המפורסמת, בשבח מעלת מידת הענווה.

[7] במדבר כא יז-כ.

[8] עירובין נד ע"א, נדרים נה ע"א-ע"ב.