Skip to main content

פרשת בחוקותי - הפיזי והמטאפיזי בברכות והקללות

 

הפיזי והמטאפיזי בברכות והקללות

 

פרשת השבוע, החותמת את תורת הכהנים, עוסקת ברובה בנושאי ברכות וקללות. אם נלך בדרכו של ה' נזכה לברכה: גשמים, פרנסה, בריאות, חינוך ילדים. אולם כאשר לא נלך בדרכו, הקללות יתקיימו ומצבנו יהיה בכי-רע. פרשנים רבים עמדו על הקשר שבין מעשינו הפיזיים לעולמנו הרוחני, קשר של בר קיימא. מהם פרשו זאת בדרכים ראציונאליות ומהם בהסברים קבליים. 

על הפסוק:[1] "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם". פותח הרמב"ן צוהר מעניין ביחס שבין החולה לרופא. תחילה הוא מסביר עקרון חשוב בעניין הברכות והקללות:

והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה' רופאך. והטעם בזה, כי הברכות אע"פ שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א). והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה:

 

המציאות שבה אנו חיים, הברכות והקללות הכתובות בספר-התורה מהוות ניסים נסתרים. אין משמעות לחיים בצורה של ניסים גלויים בעניין של ברכות וקללות, על האדם לנסות ולחשוף את המשמעות של הניסים הללו. מכאן ממשיך הרמב"ן בהסברו בעניין הרפואות:

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:

 

מי שעושה רצונו של השם אין לא חלק ברופאים, הפועלים בדרך הטבע. אדם כזה השומר על גופו (מדרכי התורה), כאשר הוא מרגיש חולשה או מחלה עליו ללכת לנביא, כפי שעשה חזקיהו. זאת מדבר הפסוק בשמות:[2] "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". זאת אומרת שמי שנוהג כך יש לו השגחה תמידית מה'. ממשיך הרמב"ן ואומר:

וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:

 

אדם שהולך לרופא בעצם מניח ומפקיר את עצמו למקרה הטבע, הוא מסיר את יהוו מהאל. יתירה מכך אומר הרמב"ן שהתורה נתנה רשות לרופא לרפא את החולה,[3] אולם אין רשות לחולה ללכת לרופא להתרפאות.

            לאור הדברים הללו של הרמב"ן מקשה עליו הרב אליעזר יהודה וולדינברג,[4] הרי הרמב"ן מוביל חלילה וחס לידי שפיכות-דמים. יתירה מכך הרמב"ן בעצמו היה רופא, ניתן אולי אף להאשימו בדין: "לפני עיוור" לאור הדברים הללו. וממקומות אחרים בדברי הרמב"ן עולה שיש חובה ללכת לרופאים ולהתרפאות, אם-כן למה התכוון הרמב"ן.

            משיב בעל ה: "ציץ אליעזר" ואומר שיש הבדל מהותי בין הרצוי למצוי. התורה מכוונת לכיוון הרצוי. אכן כאשר כולנו נהיה צדיקים, לא נצטרך את הרפואה הקונבנציונאלית והשגחתנו תהיה ישירות מה'. אולם המציאות היא שרובנו בקושי בינוניים, במציאות כזו יש רשות לרופא לרפא. יתירה מכך חובה עלינו ללכת לרופא (גם לחלל את השבת בעבור-כך), זו המציאות בא אנו חיים וכך עלינו לנהוג.

            ממשיך בעל ה: "ציץ אליעזר" ומביא ראייה מהגמרא בברכות:[5]

תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.

 

רבי שמעון מייצג את הצדיקים והחסידים, שאינם צריכים ללכת לרופא ולקבל טיפול בדרך הטבע. אולם רבי ישמעאל מייצג את רוב רובו של העם, שצריך לנהוג במנהג דרך ארץ. לאור זאת עלינו ללכת לרופאים ולקבל טיפול רפואי בדרך הטבע. על-כך מסכם אביי ואומר: " הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן".

 

 



[1] כו יא.

[2] טו כו.

[3] זאת למדנו מהפסוק בפרשת משפטים (שמות כא יט): "רק שבתו יתן ורפֹא ירפא". מכאן למדו חז"ל (בבא-קמא פה ע"א) שנתנה רשות לרופא לרפא.

[4] "ציץ-אליעזר" יא מא. בעל השו"ת: "ציץ אליעזר" (כב כרכים) 1916 - 2006 בירושלים, פרסומו המרובה היה בנושאי הרפואה וההלכה וכן שימש כרב בית-החולים: "שערי-צדק" בירושלים.

 

[5] לה ע"ב.