Skip to main content

פרשת בהר - הכלל והפרט בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל

 

הכלל והפרט – בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל

פרשת השבוע פותחת בדיני השמיטה והיובלות, אולם הפרשה פותחת:[1] "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". ידועה ומפורסמת הקושיה של רש"י המתבססת על תורת-כהנים:[2]

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.

 

רש"י מביא את דברי המדרש שיסודם בדבריו של רבי עקיבא. אולם דברים אלו מהווים מחלוקת תנאים יסודית בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל.[3] מחלוקת זו נשזרת בכל הספרות התנאית, כמרכזית שבין שתי בתי מדרש שונים והיא כיצד בכלל יש ללמוד ולהבין את דברי הכתובים. במסכת זבחים,[4] מובא:

דתניא, ר' ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, ופרטות באהל מועד; רבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב.

 

מכאן שלפי רבי ישמעאל הכללים נאמרו בסיני והפרטים באהל מועד, בעוד שרבי עקיבא סובר כי הכללים והפרטים נאמרו יחדיו בסיני. התורה ניתנה במעמד הר סיני, אולם אוהל מועד מסמל את השכינה שלא זזה מעם-ישראל.[5] כך שבעצם רבי ישמעאל סובר שהתורה בעקרונותיה ניתנה בסיני, אולם התפתחותה והשתלשלותה, פרטיה ודקדוקיה, המשכו באהל מועד. אוהל מועד מראה שהשכינה שורה בעם-ישראל והתורה מתפתחת בפרטים, גם לאחר מעמד הר סיני.

            שתי בתי מדרש מרכזיים פעלו בדור השני שלאחר חורבן בית-המקדש השני. האחד בראשות רבי ישמעאל והשני בראשותו של רבי עקיבא. כאשר המחלוקת היסודית שבניהם היא כיצד יש לדרוש וללמוד את פסוקי התורה. רבי עקיבא סובר כי יש לדרוש: "על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".[6] אין מילה או אות מיותרים ויש ללמוד מכל דבר דרשה או הלכה. כנגדו רבי ישמעאל סבר: "דברה תורה כלשון בני אדם",[7] מכאן שאין צורך לדקדק בכל אות או ריבוי מילים שבתורה. דוגמאות רבות למחלוקת הן בהלכה והן באגדה שלא כאן המקום להרחיב. אולם ריבוי המחלוקות מעיד על תפיסות עולם שונות, בפרשות ובתיאולוגיה שבין בתי המדרש הללו.

 רוב רובה של התורה שבעל-פה המשיכה את דרכו של רבי עקיבא, שכן תלמידיו כתבו אותה חתמו והעלו על הכתב:[8]

דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.

 

תלמידיו של רבי עקיבא ייסודו בסופו של דבר את עיקר המשך התורה שבעל פה, ורוב המשנה, תוספתא, המדרש וכו' עוצבו שם. בעוד שבית מדרשו של רבי ישמעאל אמנם ייסד דרשות והלכות, אף כתב כמה מדרשים. אולם שר ההיסטוריה מיעט בערכו.

            בנוסף ניתן לומר כי רבי עקיבא ממשיך את דרכו של בית-שמאי והראייה לכך שמורו המובהק רבי אליעזר בן הורקנוס (שנוּדה לאחר המחלוקת בעניין תנורו של עכנאי), היה מתלמידי בית-שמאי. אף הוא כונה: "שמותי",[9] ופרשו על כך בעלי התוספות על האתר: "מתלמידי שמאי היה". כך שגורל התורה שבעל-פה בסוף הוכתב ע"י בית שמאי.

            לאור הדברים הללו נבין יותר טוב את המחלוקת המפורסמת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר-יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא. במסכת ברכות,[10] מובא:

תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.

 

מחלוקת זו דנה בשאלת הקיום של האדם ויחסו בין הרוח לחומר, לימוד התורה וכלכלת ביתו. רבי שמעון בר-יוחאי סובר כי על האדם ללמוד תורה כל הזמן ופרנסתו תגיע ממילא ע"י אחרים, עבודת האדם לפרנסתו היא עונש.[11] כנגדו סבור רבי ישמעאל שעל האדם לשלב בין התורה לעבודה, לנהוג במנהג דרך ארץ. כדבריו של החכם מכל אדם:[12] "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים".

היסודות הללו עומדים בשורש המחלוקת שבין רבי עקיבא לרבי ישמעאל בהבנת המשמעות של הכללים והפרטים בסיני, או הכללים בסיני והפרטים באוהל מועד. רבי עקיבא היה דורש ומחדש אולם סברתו המרכזית הייתה כי הדברים כבר נאמרו בסיני:[13]

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו.

 

עם כל חידושו של רבי עקיבא, תמיד הוא חזר למקור לסיני. רבי ישמעאל השאיר מקום להתפתחות, לשכינה שנשארה בישראל במשכן ומשם ממשיכה וכל אתר ואתר ומעידה כי לא זזה שכינה מישראל.

 

 

 

 


[1] ויקרא כה א.

[2] ספרא בהר א.

[3] על כך עומד גם  רבי ברוך הלוי אפשטיין, בעל התורה-תמימה בפירושו לפסוק.

[4] קטו ע"ב.

[5] ראה דברי הגמ' בבבלי מנחות, דף פו ע"ב: "מחוץ לפרכת העדות באהל מועד - עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, ואם תאמר: לאורה אני צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדותה? אמר רבא: זה נר מערבי שנותנין בה שמן כנגד חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".

[6] מנחות כט ע"ב.

[7] ספרי במדבר קיב. בנוסף ראה בתחילת הספרא (א א), את הברייתא המפורסת של שלוש-עשרה המידות בהן התורה נדרשת לפי רבי ישמעאל.

[8] סנהדרין פו ע"א.

[9] שבת קל ע"ב.

[10] לה ע"ב.

[11] הקללה שקולל בחטא האדם הראשון.

[12] קהלת יא ו.

[13] מנחות כט ע"ב.