Skip to main content

פרשת בהעלותך - אור החכמה ואור הנבואה

 

 

אור החכמה ואור הנבואה

 

בריאתו הראשונה של האל בעולם הייתה האור. בראשית הברייה היה: "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם".[1] מכאן שכאשר שולט לו בעולם האי-סדר, הבלגן, אזי כוחות החושך עולים על כוחות האור ושוררת לה האי-וודאות בכל מעשינו. על-כן, בריאתו הראשונה של האל, הסדר הראשון בטרם הוא עוסק בשאר הבריאה זה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".[2] הבדלה בין האור לחושך היא הכרחית בתחילת הבריאה, הבדלה מהווה כוח בראשו של האדם היודע לחלק ולהבחין בין המושגים.

            כבר החכם מכל אדם אמר לנו: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ".[3] החכמה משולה לאור, וכסילותו של האדם הלו היא חושך עבורו. גם בחושך החכם רואה ומבין, אולם באור, הכסיל הולך בחושך.

            בעולם המושגים שלנו, האדם המודרני, החכם הוא האדם: "הנאור"- מלשון אור. אדם אשר נותן לשכלו לשלוט עליו, לפעול לפי ההיגיון הוא הוא האדם הנאור. הוא לא נותן לנורמות חברתיות, ללחצים צדדיים וכל שאר גורמים חיצוניים להשתלט עליו. אדם זה חוקר ומבין בדעתו מגיעה למסקנות בעצמו ע"י שכלו- זה הוא האדם הנאור.

            בפרשת השבוע- בהעלותך. מצווה הכהן הגדול, להעלות ולהטיב את הנרות, על-מנת שהם יאירו תמידית אל מול פני המנורה (הקנה האמצעי = המנורה). אורה של המנורה מסמל את החכמה, כפי שהזכרנו חכמה = אור. נאמר בספר משלי: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר".[4] בקודש, לפני הכניסה לקודש-הקודשים. צריך לעבור דרך המנורה, חובה לעבור דרך החוכמה. אדם אשר נכנס לפרדס אסור לו להיכנס בטרם הוא למד ועמל על החכמה. בכדי להגיעה לארון העדות, לחותמו של האל כאן בארץ. אין קיצורי דרך מיסטיים, אין טריקים רוחניים. יש לעמול וללמוד ולקנות חכמה, אז ניתן להיכנס לפרדס ולצאת ממנו בשלום.

            במנורה דולקים הנרות, הנר מסמל את יסוד האש בעולם. תחילתו חייב להיות חומרי (עץ, שמן ופתילה וכו'), אך סופו הוא רוחני- בלתי ניתן לתפוס את האש כשלעצמה. האש מחממת, מאירה, ברם בל נשכח שהיא גם שורפת (מה בין האור בחולם לבין האור בשורוק). כך גם התורה יכולה לשמש כסם חיים וכסם מיתה, כפי שאומר התלמוד הבבלי:

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה. והיינו דאמר רבא: דאומן לה - סמא דחייא, דלא אומן לה - סמא דמותא. אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי, כתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב אמרת ה' צרופה, זכה - משמחתו, לא זכה - צורפתו. ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא, זכה - צורפתו לחיים, לא זכה - צורפתו למיתה. יראת ה' טהורה עומדת לעד, אמר רבי חנינא: זה הלומד תורה בטהרה.[5]

 

הפרשה פותחת באחת מהעבודות המיוחדות של הכהן הגדול, הטבת הנרות:[6]

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

 

כבר רש"י פירש את הפסוק:

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

 

יש משמעות לסמיכות פרשיות זו לזו בהיבטים מרובים,[7] הפרשנים עומדים על סמיכות ולומדים מכך דינים או דרכי מוסר. כך-או-כך, חלשה דעתו של אהרון לאחר קרבנות הנשיאים, ה' השיבו על גדולתו בכך שייחדו להטבת הנרות.

המנורה, האור מסמלים את החכמה וכבר חז"ל אמרו בגמרא:[8]

אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום; ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר: אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד.

 

דברים אלו המייחדים את האור והחכמה אצל הכוהנים, שהרי מטרתם להורות את התורה והחכמה לעם-ישראל. צריכים ביאור לדברים נוספים שנאמרים בפרשה. בהמשך הפרשה, לאחר התאוננותם של בני-ישראל, בקברות התאווה והורדת המן. משה מתלונן כי הוא אינו יכול לשאת לבדו את עול העם, הקב"ה משיב לו שיאסוף שבעים אנשים שיתנבאו ביחד איתו:[9]

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ... וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

משה מאציל מרוחו ומאורו, לשבעים זקנים. האצלה המשולה להדלקת נר-מנר,[10] שכוחו של הנר המדליק אינו פוחת והנרות החדשים מעלים אור בצורה עצמאית. לאחר בחירתם של שבעים הזקנים, ה' נותן מרוחו עליהם והם מתנבאים באוהל מועד. למעט שניים שמתנבאים במחנה, אלדד ומידד. יהושע מבקש לכלוא אותם, אולם משה עונה תשובה מפתיעה ואומר והלוואי וכל העם יהיו נביאים. בשביל להגיע לדרגת הנבואה על האדם לעמול רבות בתורה ובמידות, רבים מחכמי ישראל כתבו על הדרך כיצד להגיע לנבואה.[11] חלקם בדרכים ריאליות וחלקם בדרכים מיסטיות, אולם כולם מסכימים כי יש לעמול על כך בצורה קשה. משה מייחל שכל עם-ישראל יהיו נביאים, או לפחות יהיו זכאים לנבואה.

מאור החכמה, המסומל ע"י המנורה, הפותח את הפרשה, אנו מסיימים את הפרשה באור הנבואה. אספקלריה מאירה או שאינה מאירה, אולם אור יש בה. לימודו של האדם בתחילתו הוא חומרי, ולאט לאט הוא הופך למופשט ורוחני יותר ל: "אור". כפי שכותב הרמח"ל:[12]

מיד אחר לידתו, כמעט כולו חומרי, ואין השכל פועל בו אלא מעט, וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק... אלא שאם יגדל בחכמתו וילמד בה ויתחזק בדרכיה...

           

לימוד התורה והחכמה תחילתו חומרי, אותיות על-גבי ספר, קלף. אך סופו הוא רוחני, חכמתו של האדם. כך היה גם סופו הטראגי של רבי חנניא בן תרדיון, שהיה לומד ומלמד תורה ברבים. כגזרה עליו המלכות ושרפו אותו כשהוא מעוטף בספר-תורה, ברגעיו האחרונים מוציא רבי חנניא סוד גדול בדבר החכמה: "גליון נשרפין ואותיות פורחות".[13] החומר תמיד מתכלה, נשבר, מחליף צורה ולובש צורה אחרת. אך החכמה תמיד נשארת, ערכיו הרוחניים של האדם משאירים אותו כבעל ערכים וכבעל תבונה.

ייעודו של שבט לוי הוא: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל",[14] להיות האור המוביל ומלמד את עם-ישראל. אור זה מחויב לדלוק תמידית, בשביל שנר החכמה לא יכבה ולא יעלם מישראל. על-כן, האור במנורה המסמלת את החכמה חייב להיות דולק תמידית. רק דרך המנורה הנמצאת בקודש, נוכל לעבור לקודש הקודשים. כך יובן גם דבריו של רש"י הראשון על הפרשה: "שלך גדול משלהם". אמנם אתה אהרון לא היית ביחד עם כל הנשיאים, כאשר הם הקריבו את הקורבנות וחגגו את הקמת המשכן. אבל תפקידך הוא גדול משלהם, אתה מחויב להטיב את הנרות, אתה מופקד על החינוך, על החכמה בעם-ישראל. אותך ייזכרו תמיד, אתה מגדל דורות להבא- אתה זורע לשנים. עבודתך היא יום-יומית, אפשר לומר סיזיפית, כך היא דרכו של המחנך ועל כך גדולתו. הוא המדליק ומיטיב את נר התמיד, הוא שומר על האור. אור החכמה ואור הנבואה משלימים את אורות כנסת ישראל.

 



[1]  בראשית א ב.

[2]  שם ג-ד.

[3]  קהלת ב יג-יד.

[4]  משלי ו כג.

[5]  יומא עב עמוד ב.

[6] במדבר ח ב-ד.

[7] ראה מה שכתבנו בפרוש לפרשה הקודמת על סמיכות הסוטה לנזיר ועוד.

[8] בבא-בתרא כה ע"ב.

[9] במדבר יא טז – ל.

[10] ראה פירושו של רש"י במדבר יא יז.

[11] הברייתא המפורסמת של רבי פנחס בן-יאיר בסוף מסכת סוטה: "ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי טהרה וטהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים". בשביל להגיע לרוח-הקודש יש דרך ארוכה. בנוסף ראה דברי הרמב"ם, בפרקים ז-ח של: "שמונה פרקים", הקדמתו למסכת אבות.

[12]  דרך ה', חלק א פרק רביעי ב.

[13]  בבלי עבודה-זרה יח ע"א.

[14]  דברים לג י.