Skip to main content

בגרעין התורני לא מתכוונים לוותר על לוד

הסטטוס-קוו השביר בלוד נסדק השבוע עם ניקוב המוני של צמיגי מכוניות והעלה אל פני השטח את המתחים הסוציו-אקונומיים והתרבותיים. חברי הגרעין התורני לא מתרגשים ומתעקשים שהם כאן כדי להציל את העיר, גם אם יש למישהו בעיה עם זה.
אלקנה שור (nrg מעריב) 31/1/2014. (הקישור לכתבה המלאה קיים ב"כתבו עלינו" תחת "אודות").
 
המרכז הקהילתי דנוור מסתתר בלב שכונת נווה זית בלוד. "תשאלו פה איפה זה דנוור, יכוונו אתכם לשכונה", צוחק אחד התושבים. פה לא מכירים את דנוור האמריקאית. אולי הגזים, אולי לא. 
 
כך או כך, לוד הישראלית, בשיטוט רכוב בין השכונות, דווקא מזכירה לפרקים את שכונות הסלאמס האמריקאיות. שיכונים נמשכים לאורך הרחובות, הפוגות קצרות לפחונים, מגרשים ריקים. פה פיצוצייה, שם תחנת לוטו. המראות מונוטוניים, רק הזהויות מתחלפות. ערבים-ישראלים, יוצאי ברית המועצות, עולי אתיופיה, דתיים-לאומיים. 
 
"אוהבים אותך מרן", מדקלם שלט אחד, מרוט, שריד לבחירות. שלט אחר מצדד ביאיר רביבו וטוען בפשטות: "לוד בוחרת ראש עיר". בפינת השלט, במובלט, מתנוסס "בס"ד". בסיוע שמיים ו-63 אחוז מתושבי העיר, רביבו, בן העיר, נבחר. 
 
שעת אחר הצהריים. למתנ"ס דנוור, בטפטופים, מגיעים זאטוטים נלהבים. אחד מהם, חובש כיפה, רץ קדימה. מאחוריו אם צעירה, חילונית למראה, מנסה להדביק את הפער. זה לא מראה חריג. בחוג הקפוארה, למשל, מתאמנים עשרה ילדים, כולם חובשים כיפות צמר גדולות. 
 
את המקום מפעילים אנשי הגרעין התורני בלוד, בני הציונות הדתית, שהגיעו לעיר לפני קרוב לשני עשורים. 500 משפחות פזורות בארבע שכונות בעיר. שתי וערב של יהודים וערבים, דתיים וחילונים, עולים חדשים לצד ותיקים. אחת השכונות היא רמת אלישיב. 
 
"אריק שרון פתח מפות ואמר 'אני צריך אתכם פה'", מספר דורון מלצר, תושב הגרעין שמשמש כדובר, ומצביע על נקודת החיץ בין השכונות הערביות בצפון ליהודיות בדרום. "עד שהגרעין הגיע, לא היו בעיר במשך שנים ארוכות התחלות בנייה חוקיות. צעירים לא באו, לא הייתה תחלופה של אוכלוסייה." 
"המגרש הזה ברמת אלישיב", הוא ממשיך, "היה מוקד של פשע וסמים. היית שם מכונית בשביל שתיגנב אחרי חמש דקות". 
 
חברי הגרעין זיהו את הפוטנציאל. האזור אמנם בעייתי, מסוכן, אבל זול וזמין. הם ארגנו קבוצת רכישה, גייסו כספים. אליהם הצטרפה חברת "קרדן" שהרחיבה, בנתה ומכרה בזול. התוצאה: מתחם סגור בן 70 משפחות של בניינים בולטים למראה, חדשים ומטופחים, על קו התפר של לוד. 
 
בשישי שעבר הגיעו לשכונה אורחים מבחוץ כדי לעשות את השבת עם התושבים. כשהתמלאו מגרשי החניה בתוך השכונה, הם חנו בחוץ, בסמוך לציר הראשי. בצהרי שבת גילו בעליהם של 15 כלי רכב שצמיגיהם נוקבו. 500 מטר מתחנת משטרה. המפנצ'רים, כך נדמה, לא התרשמו במיוחד. לא מהמיקום המרכזי, לא מהשוטרים. 
 
"ב-12 בצהריים דפק אצלי בדלת מפקד התחנה, צביקה חסיד, תוך כדי סעודת השבת", מספר מנכ"ל עיריית לוד אהרון אטיאס, תושב השכונה בעצמו. "עזבתי את המשפחה והאורחים והגעתי לשטח. דברים כאלה קורים בחצר שלנו, מול הבית, בלב מדינת ישראל. זה כואב. ראינו מכוניות יהודיות מפונצ'רות, מכוניות ערביות לא. זה אירוע לאומני לכל דבר".
 
עם צאת השבת כינס ראש העיר ישיבת חירום. "כינסנו את כל גורמי החוק הרלוונטיים ונציגי התושבים. נציגי המגזר הערבי בעיר ישבו מול התושבים ואמרו: 'אנחנו מוחים ומגנים את מה שקרה'. יחד עם ראש העיר הזמנו פנצ'ריסט על חשבוננו. המשטרה נכנסה למקומות חשודים בכל הכוח. עם עצורים, החרמת כלי רכב". "בצדק ראש העיר קרא לזה אירוע פח"ע ", אומר מלצר. "לפחות כלי הרכב תוקנו עוד באותו היום".
 
"אני לא יודע להגיד לך על מגמה", אומר אטיאס. "אתה יודע איך פתחתי היום את הבוקר? בית ספר ערבי ששרפו לו את חדרי ההנהלה, שבוע אחרי שבוע. לפני חצי שנה היה גל של אירועים, אבל אנחנו נמצאים עכשיו ברגיעה. אנחנו מקווים שמי שעשה את זה הוא מישהו שהמשטרה נפלה עליו, והוא החליט לדפוק את היהודים". 
 
בגרעין התורני מסרבים להתרגש. "היחסים פה יציבים", מתעקש מלצר. "באותה שבת חזרתי ממנחה עם חמי, ישבנו עם השכן הערבי, הוא הזמין לקפה כמו שהוא מזמין בכל פעם. אני לא מחביא את הבעיות, אבל מי שרוצה לחפש מכות - ימצא. מספיק אידיוט אחד כדי לפנצ'ר 15 כלי רכב. בדיוק כמו 'תג מחיר'". 
 
דבר אחד מכעיס את מלצר. "אם זה היה באום אל-פחם, זה היה תופס כותרות", הוא אומר. "ברור לי שהסיקור התקשורתי לא היה פרופורציונלי מול סיקור של פעולת 'תג מחיר'". 
 
שילה אדלר, מנכ"ל הגרעין, משתדל להיות זהיר יותר. "יכול להיות שהאירוע האחרון הוא נגזרת מפעילות של כמה גורמים שמעוניינים לחמם את האווירה, בעיקר בגלל ההצלחה המשמעותית של הציבור שלנו בבחירות האחרונות או בגלל הגדילה המשמעותית שלנו בעיר", הוא אומר, "אבל אנחנו מאוד נזהרים לא להיגרר למקומות האלה ולשמור על מערכת היחסים הטובה בעיר". 
 
בדבר אחד מלצר צודק. התקשורת הכללית, ברובה, התעלמה מהמקרה. אם כבר סיקרה - בצנעה סיקרה. והרי זו נוסחה קבועה: אינה דומה כתובת נאצה שמרוססת על בית ערבי לרכב יהודי מפונצ'ר. זה סיפור, זה לא. 
 
נח"ל חובש כיפה
 
71 אלף תושבים גרים בעיר לוד. 70 אחוז מהם יהודים. 20 אחוז ערבים. עשרה אחוזים מגוונים. עיר ליכודניקית. 33 אחוז הצביעו בבחירות האחרונות לליכוד. אחרי הליכוד - ש"ס והבית היהודי. רביעית - הרשימה הערבית המאוחדת. נפתלי בנט, שהגיע לעיר לסיור בחירות, פגש בתושב נלהב. "מה שהחבר'ה שלך עשו פה הציל את העיר", התלהב האזרח. "תצביע לנו?" שאל בנט. "לא", נענה בפשטות, "רק ביבי". 
 
יש שיראו בכניסת הגרעין התורני ללוד ניסיון השתלטות. יש שיראו בה גאולה. עיר עתיקה, בת 6,000 שנה ומיושבת מאז כמעט ברציפות. "לוד מופיעה במקורות לא פחות ממספר הפעמים שהיא מופיעה במדורי הפלילים", צוחק מלצר. אבל את ההיסטוריה המודרנית שלה מספרים ערביי 48' - נוצרים ומוסלמים - אלה ששרדו את הבריחה הגדולה. אליהם נוספו בדואים, עזתים ומשפחות משתפי פעולה שיושבו בעיר בידי מדינה שהשתמשה וזרקה. 
 
"אף שאנחנו הגרעין הוותיק והגדול בארץ בעיר מעורבת, עד היום כמעט לא נתקלנו באירוע על בסיס לאומני", אומר אדלר, "גם מפני שנזהרנו בכבודם של בני המגזר הערבי וגם משום שנזהרנו לא להתעסק בסוגיה הזו באופן שיעורר מתיחות. יש לנו הרבה פרויקטים משותפים. החלטנו שאנחנו עושים מתנ"ס לכולם, כולל הציבור הערבי, וכל תושבי לוד משתמשים בו. אנחנו גוף סמי-ממלכי, לא עמותת נישה". 
 
"מדי פעם באים חבר'ה מבחוץ להפגין עם דגלי אש"ף, אבל את המקומיים זה לא מעניין בכלל", טוען מלצר. גם תושבי העיר היהודים, עד לפני כמה שנים, לא התעניינו בהיסטוריה המקומית. הם חיפשו את נתיב הבריחה. לשוהם, למודיעין, לכל מקום שיצמיח בנייה חדשה, שלמת בטון ומלט. מאחור נותרו אלה שידם אינה משגת. אוכלוסיות קשות, עולים חדשים, חסרי מזל. 
 
רמת אשכול היא אחת השכונות המדוברות. מי שידו השיגה - ברח. לאחרונה כיכבה השכונה בסדרה תיעודית בערוץ 8 שסיפרה סיפור של פשע, מתח לאומני, מצוקה. במרכז השכונה, במרחק מטרים ספורים זה מזה, מתנשאים מסגד וכנסייה. מסגד אל-עומרי וכנסיית ג'ורג' הקדוש, "קוטל הדרקון". 
 
בתווך, מכינה קדם - צבאית. שעת ערב ובית המדרש הומה צעירים לפני גיוס. לא מדובר בבחורי ישיבה. אם לא המכינה, היו מתגייסים מיד עם סיום הלימודים בתיכון. במקום גיוס הם מגיעים לשנה, חלקם לשנתיים, של לימוד ופעילות בעיר. כמן גרעין נח"ל חובש כיפה. 
 
בחזית בית המדרש יושב ראש המכינה, הרב עוזי חובב. "יושב ראש הוועדה הקרואה בלוד אילן הררי (שמונה בעקבות הדחתו של ראש העיר הקודם בני רגב, א"ש) הביא את המכינה כדי לחזק את התושבים שנשארו, בעיקר עולי אתיופיה", הוא מספר. 
 
"היו פה עשרה בתי כנסת שנעזבו. כולם עברו, ונשארה רק האוכלוסייה החלשה. בארבע השנים האחרונות נעלמו השלטים 'למכירה'. אני במקור מאלקנה. לא הכרתי את מה שקורה במרכז הארץ. אתה מגיע ורואה את הזעקה. פה אנחנו לוקחים בחורים צעירים ושמים להם על הכתפיים אחריות. הם קמים בבוקר ורואים את המציאות בארץ". 
 
"אנחנו מאמינים שהצביון של העיר לוד צריך להיות צביון יהודי, ציוני וגאה", מצהיר אדלר. "יחד עם זאת, קיימת אוכלוסייה ותיקה, ערבית, ואנחנו צריכים לדעת לחיות איתה בשלום. לשתף פעולה ולחיות בדו-קיום. הכביש הוא אותו כביש. העירייה אותה עירייה. שיתוף הפעולה בין הגופים הוא משמעותי". 
 
מדרכה אחת לכולם
 
לא קשה להבחין בהבדלים בין השכונות. בחלקן רחובות זועמים, מבנים ישנים, בנייה לא חוקית. עיר עתיקה. באחרות, עדיין לא צמודי קרקע מטופחים, אבל הבנייה חדשה יותר. הרחובות מסודרים יחסית, המדרכות זמינות. בדבר אחד נלחמים כולם: במצוקה. מצוקה מביאה ייאוש, ייאוש מביא פשע. בכולם הצטיינה העיר. 
 
אנשי הגרעין מספרים על שיתוף פעולה ערבי-יהודי. על עבודה משותפת, צמודה. גם במגרש הביתי, מול האוכלוסייה היהודית, המאמץ הוא להשתלב. לא להתבדל. מתנ"ס דנוור הוא דוגמה טובה. לפני עשור קרסה רשת המתנ"סים בעיר. העובדים הושלכו ללא משכורת, הפעילות הופסקה. 
 
"זרקנו את המפתחות והלכנו הביתה", נזכר יעקב חג'ג', אב הבית. חג'ג' חזר לרמלה, עיר מגוריו. כשמתנ"ס דנוור הופעל מחדש, חג'ג' חזר לעבודה. "זו המגמה", מסביר מלצר. "לא פתחנו גני ילדים חדשים, אלא חיזקנו את הקיימים. כשהגענו היו בקושי שני בתי ספר. היום יש שלושה ממ"דים - בנים, בנות ומעורב". 
 
אנשי הגרעין מגיעים מתוך שדרת המתנחלים הוותיקה. שם, מעבר לקו הירוק, התבססו. בינתיים, מאחור, המצב הסתבך. לכן הגיעו. הפעילות מגוונת. מגנים ובתי ספר, דרך אולפנה, מכינה קדם-צבאית, חוגים לבעלי צרכים מיוחדים, ועד טיפת חלב, גמ"ח וארוחות שישי לנזקקים. 
 
הציניים יצביעו על חיבוק דוב. היתר יתפעלו. קשה להישאר אדיש מול תושבי העיר שנאלצים לברור להם בגדים מבין מדפים עמוסים. אחת מהם, עולה ותיקה מרוסיה, מסבירה, מתנצלת ודומעת. היא גרושה, אם לארבעה, עובדת כגננת. ובכל זאת היא פה, בגמ"ח. 
ואולי העתיד אופטימי יותר. מלצר גר בעיר שלוש שנים וחצי. בזמן הזה, הוא מספר, ערך הדירה שלו טיפס ב-30 אחוז . "גם בפשיעה יש ירידה משמעותית. בעשרות אחוזים, בכל הפרמטרים". פעם נמנעו מסיבוב רגלי בעיר בשעות החשכה. היום התחושה בטוחה יותר. 
 
"חלה ירידה גדולה באחוזי הפשיעה", מוסיף אטיאס. "נכנסנו לנושא הזה מאוד חזק. לא מוותרים על כלום. על כל גניבת פלאפון, על כל שטות, אנחנו נותנים את תשומת הלב הכי גדולה. לא מזלזלים באף מקרה. כדי לטפל בחינוך אתה חייב לתת ביטחון אישי. בלי ביטחון אישי אין שום דבר". 
 
"מלודיקה" הוא בית קפה מקומי. ארבעה גופים - העירייה, הקרן לפיתוח לוד, בנק המזרחי והגרעין התורני - חברו בשביל להקים בית קפה אחד. הוא פועל יומיים בשבוע, משש עד עשר, ומושך אליו צעירים מקומיים. בהמשך ייפתח יותר בתקווה להציע פתרונות בילוי לנערים. הערב מתקיימת במקום סימולציית נהיגה. 
 
המראה משונה. 15 בני נוער, כולם ערבים, יושבים בחצי מעגל. הם מקבלים הסבר בערבית בטרם יתחיל המדריך, מבוגר חובש כיפה ומזוקן, בסימולציה. על הבר מאחוריהם יושבות נערות צעירות, דוברות רוסית. אביבית בנגוס-כהן, רמלאית במקור, מנהלת את "מלודיקה". 
 
היא התגוררה בכפר הסטודנטים בעיר (שאליו עבר בתקופת המחאה החברתית גם חבר הכנסת איציק שמולי), שמעה על הפרויקט והצטרפה. "יש פה נוער ערבי, רוסי, אתיופי - המועדון מאפשר להם לפתח מכנה משותף", היא אומרת. 
 
"כולם פה משתמשים באותן מדרכות", אומר מלצר. "גם הפעילות הזאת משרתת את כולם. בית קפה, הופעות, סרטים, הכל. אנחנו חייבים לשתף פעולה. בסוף, אם לי אין פינוי אשפה כמו שצריך, גם להם אין".